חוק זה טוב, איפה צדק? וטובת הילד? 

חוק זה טוב, אבל צדק? וטובת הילד?

זה משהו אחד כשיודעים באופן כללי על עוול, על משהו לא תקין ומשהו אחר לגמרי כששומעים ממקור ראשון על מקרה אחד, ספציפי, ורואים פתאום מול העיניים את עוצמת הכאב יחד עם תעצומות הנפש של מי שקם ועושה מעשה.

משפט קצר ושובה לב, של * ילד שלקח  לביתו מתנדב בפנימיה לילדים שהוצאו מביתם בצו בית משפט.  – משך את תשומת הלב שלי, וכאילו כיוון זרקור אל מציאות עגומה שמאות ילדים מתעוררים אליה יום יום והולכים לישון איתה, מציאות שידעתי עליה רק בתיאוריה.

מפגש מקרי עם הבחור הצעיר שמקדיש שעות וימים כדי להנעים במשהו את הזמן הפנוי של ילדים להורים אלימים, מזניחים, מסוממים, אלכוהוליסטים, יתומים, כאלה ששני ההורים בבתי סוהר ועוד ועוד מקרים עצובים שבגינם בית המשפט החליט שטובת הילד מחייבת הוצאתו מהבית.

רוב הילדים בפנימיות האלה מבקרים בסופי שבוע וחגים בביתם או בבית קרובי משפחה. אבל יש את אלה שאין להם אף אחד. שאף אחד לא בא לבקר. אף אחד לא מארח בסופי שבוע, והם נשארים לבד עם הצוות המצומצם בפנימיה – הבית היחיד שלהם.

באחד מסופי השבוע האלה, כשהילד המקסים הזה נשאר שוב לגמרי לבד בפנימיה והמתנדב יצא הביתה – הוא פשוט אסף אותו אליו. רק לשישי שבת. רק כדי לתת לו לפחות פעם אחת חוויה של ארוחת שישי בקרב משפחה נורמאלית.

לקראת מוצאי שבת, כשעמדו לחזור לפנימיה הילד פנה אליו ושאל כאילו בקלילות: "אני יכול להשאיר כאן את הדובי שלי - נראה לי שנעים לו כאן"

מאז עברו כבר כמה שנים. הילד הפך לבן-בית ומגיע להתארח בכל סוף שבוע, בכל חג וגם המשפחה המורחבת אימצה אותו אל ליבה.

* * *

או מקרה אחר של זוג חברים, ששלושת ילדיהם התבגרו והם הרגישו  שיש להם את הכוחות והאמצעים להעניק לקחו אליהם ילד אומנה. ילד שהחיים באמת התאכזרו אליו. אימו צרכה סמים ואלכוהול בזמן שהיתה בהריון. הוא נפגע פיזית , ומאז לידתו ועד שהוצא מהבית ונמסר לאומנה – הגיע למצב של תת-תזונה .

אז נכון,המדינה משתתפת בסכום מסוים  אבל הם – משקיעים בילד הזה הרבה מעבר לסכום הסמלי שהמדינה מקציבה להם. לוקחים אותו לרופאים הטובים ביותר, מעניקים לו סיוע בתחומים שהוא מתקשה בהם – ומעל הכל נותנים לו בית חם ויציב ועוטפים אותו בטונות של אהבה ובטחון.

עד כאן – סוף שמח לסיפור עצוב... אז זהו שלא ממש.

החוק מאפשר להורים של ילדי אומנה  לשמור על קשר עם ילדיהם. כל עוד הם לא מביעים את הסכמתם למסור את הילד לאימוץ.

וההורים האלה, מסוממים, זונות, אלכוהוליסטים, חולי נפש – יש להם אינסטיקט אחד שעדיין מתפקד – לא לוותר על הילדים. אז בין אם הם מסוגלים ובין אם לא הם שומרים על קשר. לפעמים לוקחים את הילד אליהם, לפעמים רק אומרים לו שיבואו ולא באים.

לפעמים נותנים לו מתנות ענקיות ולפעמים רק מבטיחים ושוכחים. אבל בדבר אחד הם ממש מתמידים: ממשיכים להגיד לו שאם הכל יהיה בסדר בחודש הבא, בחופש הבא, ממש עוד מעט – הוא יחזור הביתה. יחזור לגור עם אמא ואבא.

והילד הזה – שמצד אחד יש לו בית אוהב, חם ויציב ומהצד השני יש לו את ההורים הביולוגיים שלו פשוט נקרע.

ומה שהכי כואב זה שה"עונש" הזה של אומנה – הוא עד גיל 18. במדינות אחרות אומנה היא לתקופה קצובה של כמה שנים. אחרי מספר מסויים של שנים אם ההורה לא הצליח להשתקם – הילד מועבר לאימוץ.

כאן אנחנו שדואגים כל כך לזכויות של ההורים, ולאפשרות שלהם להשתקם – בודקים מחדש בכל כמה חודשים אם הם מסוגלים לגדל את הילד.

ומה עם הזכויות של הילד - מה עם הסיכוי שלו להשתקם - מה עם החשיבות של בית יציב ובטוח - האם אכן עדיף לשמור על קשר עם ההורים הביולוגיים בזמן שהקשר גורם בעיקר נזק, עירעור  ופחדים על נטישה נוספת

חוק זה טוב, זכויות הפרט חשוב ביותר, אבל איפה הצדק ?? מה עם הילד? מה עם הורי האומנה שנקשרים אל הילד בכל נימי נפשם וחרב הניתוק ממשיכה להתהפך מעל ראשיהם ??

משהו ב"שמירה על החוק" נראה כאן מעוות....

שני מקרים קטנים מתוך מאות...

קישורים רלוונטיים:

ילדים ונוער בסיכון:

http://www.molsa.gov.il/MisradHarevacha/Youth/ChildrenAtRisk/ExtraHomeChildren/

התנדבות בפנימיות:

http://www.ivolunteer.org.il/Index.asp?CategoryID=280&ArticleID=2506

*השימוש בלשון זכר לשם הנוחיות בלבד.

עלה במקור בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2176611/